גדולי החסידות
האדמו"ר מבעלז, הרב יששכר דב רוקח (1855-1927), היה המנהיג הרביעי של חסידות בעלז, אחת מחצרות החסידות החשובות והמשפיעות בגליציה שבמזרח אירופה. הוא נולד לאביו הרב יהושע רוקח, האדמו"ר השלישי של חסידות בעלז, ולאמו הרבנית ריבקה, ונקרא על שם סבו, המייסד הראשון של שושלת בעלז.
עם פטירת אביו בשנת 1894, ירש את כס האדמו"רות והנהיג את החסידות למשך 33 שנים. תקופת הנהגתו התאפיינה בחיזוק והרחבת השפעת חסידות בעלז באזורי גליציה, הונגריה ופולין. הוא היה ידוע בחריפותו ובבקיאותו העצומה בתורה, ובמיוחד בהלכה. תפילותיו נודעו באריכותן ובדבקותן, והיו רבים שנסעו ממרחקים כדי לחזות בעבודת הקודש שלו.
במהלך מלחמת העולם הראשונה נאלץ לברוח מהעיר בעלז בשל הפלישה הרוסית, והתיישב בעיר מונקאטש, ומאוחר יותר בהולושיץ. רק לאחר המלחמה חזר לבעלז ושיקם את החצר החסידית והישיבה. פטירתו בשנת 1927 סימנה סוף של תקופה, והוא הותיר אחריו את בנו, הרב אהרן רוקח, שעתיד היה להנהיג את החסידות בתקופה קשה במיוחד – במהלך השואה – ולשקמה מחדש בארץ ישראל.
האדמו"ר יששכר דב היה ידוע גם בפשטותו ובענוותנותו, לצד הקפדתו על מנהגי אבותיו. הוא לא הותיר אחריו חיבורים כתובים משלו, אך דברי תורתו נאספו על ידי חסידיו והתפרסמו לאחר פטירתו.
