תנאים
רבי מאיר בעל הנס זצ"ל (המאה ה-2 לספירה)
רבי מאיר בעל הנס היה מגדולי התנאים וחכמי המשנה, שחי בארץ ישראל במאה ה-2 לספירה, בדור שלאחר מרד בר כוכבא. הוא היה מתלמידיו הבולטים של רבי עקיבא, ונחשב לאחד החכמים המרכזיים שעיצבו את התורה שבעל פה. שמו נקשר במשך הדורות בניסים, ישועות וצדקה, ומכאן הכינוי המפורסם "בעל הנס".
אחד הסיפורים הידועים עליו מובא במסכת עבודה זרה. מסופר כי אחותה של ברוריה, אשת רבי מאיר, הוחזקה בידי הרומאים. רבי מאיר יצא להצילה, וכאשר ביקש מהשומר לסייע לו, נתן לו כסף ואמר לו שבשעת סכנה יאמר: "אלהא דמאיר ענני" – "אלוהי מאיר, ענני". כאשר השומר עמד לאחר מכן בסכנה, אמר את המילים וניצל. סיפור זה הפך במשך הדורות למקור למנהג לומר בעת צרה "אלהא דמאיר ענני", ולתת צדקה לזכרו של רבי מאיר בעל הנס.
רבי מאיר היה ידוע גם בגדולתו העצומה בתורה. חז"ל אמרו עליו כי "סתם משנה – רבי מאיר", כלומר משניות רבות שלא נזכר בהן שמו של החכם נאמרו לפי שיטתו. התלמוד אף מתאר את חריפותו יוצאת הדופן ואומר שלא תמיד יכלו חכמי דורו לעמוד על סוף דעתו, משום שהיה מסוגל להציג טעמים רבים לכל צד בסוגיה.
דמותו של רבי מאיר קשורה גם למידת היכולת למצוא טוב אפילו במקום מורכב. רבו, אלישע בן אבויה – המכונה בתלמוד "אחר" – התרחק מדרך התורה, אך רבי מאיר המשיך ללמוד ממנו את דברי התורה הראויים. חז"ל תיארו זאת במשל מפורסם: "רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק" – הוא ידע לקחת את החכמה ולהפריד בינה לבין המעשים שבהם לא רצה ללכת.
על פי המסורת, רבי מאיר נקבר בטבריה, וקבר רבי מאיר בעל הנס הפך במשך הדורות למקום תפילה ועלייה לרגל. מנהג נפוץ הוא לתת צדקה לעניים ולמוסדות תורה לעילוי נשמתו ולומר "אלהא דמאיר ענני" כסגולה לישועה.
דמותו של רבי מאיר בעל הנס מסמלת שילוב של גדלות בתורה, אמונה, צדקה ותקווה לישועה. מורשתו מלווה את עם ישראל במשך קרוב לאלפיים שנה, הן דרך דברי תורתו המשוקעים במשנה ובתלמוד והן דרך המסורת העממית של תפילה וצדקה בזכותו.
