רבי שמעון

היצירה ״רבי שמעון״ מתארת את דמותו של הצדיק רבי שמעון יושב בבית המדרש ושוקד על תלמודו. עטוף בטלית, הוא יושב אל שולחן עמוס ספרים פתוחים, קסת דיו, נוצה וכתבי קודש, ופניו מביעות ריכוז פנימי עמוק, עייפות של קדושה ומסירות שאין בה היסח הדעת. תנוחתו השקטה, כאשר ידו מונחת על מצחו וספר בידו האחרת, משווה לדמותו אופי של עיון עמוק והתבוננות רוחנית.

חלל בית המדרש המקיף אותו מצויר כחדר מלא זיכרון ולימוד: ארונות הספרים הכבדים, הבימה, הווילון המעוטר ואלומת האור החודרת מן החלון, כולם בונים אווירה של מקום שהחיים בו סובבים סביב התורה. השקט מורגש כמעט כחומר ממשי, והתחושה היא של רגע אינטימי שבו העולם החיצוני נסוג מפני עולמו הפנימי של הלומד.

הצבעוניות החמה של העץ, הבדים והספרים מאזנת את הלבן של הטלית ואת זוהר האור הרך הנופל על פניו של רבי שמעון. כך נוצר ניגוד בין הפשטות והענווה של הדמות לבין העושר החזותי של בית המדרש, ניגוד המדגיש כי מרכז היצירה אינו החלל עצמו אלא האדם השרוי בתוך עולמה של תורה.

״רבי שמעון״ היא יצירה על דבקות, עמל רוחני והתמסרות ללימוד. דמותו של הצדיק אינה מוצגת רק כאדם הקורא בספר, אלא כסמל של חיי תורה — של שקידה, יראה, חכמה והמשכיות המסורת בבית המדרש מדור לדור.